אין ספק שההורות תופסת אצלנו את המקום הראשון. גם אם ברגע זה הילדים שלך בבית עם בייביסיטר ואת שותה קפה בעבודה, זו אשליה אופטית. הם איתך כל רגע וכל נשימה. את לוקחת אותם איתך לעבודה בבוקר, לסדנה בערב, למקלחת החפוזה, למיטה ולחלומות. את חלק בלתי נפרד מחייהם והם חלק בלתי נפרד מהלב שלך וכמה טוב שכך.
ואז מגיע הרגע שבו הקטנה נשכבת על המדרכה ובועטת באוויר בדיוק מתחת למרפסת של הבוסית. והגדול מחסל צלחת שלימה של פטיפורים יוקרתיים בבר מצווה. והאמצעית נכשלת במתמטיקה למרות שאת כבר עשרים שנה מורה לחשבון.
שנמשיך?
אם נמשיך לייחס את עצמנו אל הילדים ולראות בהם בבואה שלנו, התגשמות החלומות והתגלמות ההצלחות – אנחנו נעמיס עליהם את עצמנו במקום לשחרר אותם להיות עצמם.
הייתה לי חוויה כזו לא מזמן. כמי שמלווה הורים במסע שלהם לקידום ילדים עם אתגר, מצופה ממני להיות דוגמה טובה, ולכל הפחות מצופה מהבן שלי לומר שלום מנומס להורים שמגיעים אלינו לפגישת היכרות, להזמין את הילד שלהם לשחק איתו בזמן שאנחנו משוחחים ולחלוק איתו את הפליימוביל שיש לו בשפע.
במציאות הוא עשה בדיוק את ההיפך. הוא לא הסכים לגלות איך קוראים לו, נצמד אלי במקום להעסיק את עצמו, ואפילו לא יצר קשר עין עם הילד האחר, שהיה דווקא מחונך למופת. מצאתי את עצמי מתנצלת במבוכה בשמו, ומסבירה שהוא עייף ורעב וצמא ובדרך כלל הוא דווקא ממש נחמד.
ככה זה נראה כשילד הופך בטעות להיות כרטיס הביקור ואולי אפילו תעודת הזהות שלנו ההורים. כשהוא מצליח זו הצלחה שלנו, וכשהוא עושה בושות אנחנו רוצים לקבור את עצמנו. ברגע הראשון זה עלול להיראות כמו קירבה, אבל בסופו של דבר טשטוש זהות הוא לא קירבה אלא בלבול, שמעיק על הילד ולא פחות מזה גם עלינו. קשר קרוב עם ילד נבנה דווקא כשיש הפרדה בריאה ותיחום ברור בין מי שאנחנו לבין מי שהוא. פגשתי פעם אלרקולוג מעולה שהבן שלו סובל מאלרגיות, ואיש חינוך מופלא שהציל עשרות ילדים מהרחוב אבל הילד שלו ירד מהדרך. זה לא פוגם במוניטין ובמקצועיות שלהם אלא רק מזכיר לנו שלכל אדם יש נשמה משלו, תפקיד משלו, בחירות משלו, הצלחות וטעויות משלו.
הילדים של היום יודעים היטב שבכל פעם שהם מתנהגים יפה – מיד המצלמה נשלפת ומתעדת והתמונה של הילד המושלם נשלחת למעגל של עיניים מתפעלות. ילדים כאלה לא יכולים להרשות לעצמם לעשות שטויות או אפילו גרוע מזה – לעשות בושות. וכמה זה חסר להם! רק תיזכרו כמה דברים אתם עצמכם למדתם רק בזכות העובדה שלא הופעתם בתור כרטיס הביקור של ההורים שלכם. תשאלו ילדים שנפלה בחלקם הזכות להיות 'ילדים של…' כמה קשה להם עם התפקיד, ומה הם היו נותנים כדי להיות סתם ילדים אנונימיים שמורחים שוקולד על הפרצוף באירועים חשובים.
אז גם אם אתם בתוכנית מאירים, זה לא אומר שאסור לו לאכזב ושתמיד הוא חייב לשתף פעולה. יכול בהחלט להיות שדווקא מול האורחים הוא יעשה בושות, ודווקא כשתרצי לספר לכולם כמה שהוא התקדם הוא יהיה הכי לא במיטבו שרק אפשר. זה בסדר, תרשי לו להיות מי שהוא. לפעמים מפתיע לטובה ולפעמים מביך מאוד ותמיד נאהב ומוערך.
