חומר למחשבה

אנחנו הולכות הערב לרסס גרפיטי. תרצה העבירה לי את ההודעה בנימה שלא פתוחה למשא ומתן, אבל בתוכי ניקרו ספקות: מי בכלל יקרא? ברחוב עוברים ושבים אנשים עייפים ועסוקים, אנשים שמילים חולפות לידם בלי להשאיר עקבות. תרצה טענה בלהט שחובתנו להשמיע את הקול שלנו ויש דברים שצריכים לצאת לאור דווקא ברחובה של עיר. אנחנו נכתוב ש’ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך’, כך הבטיחה לי, ולא נותר לי אלא להיאנח ולכתוב לעם ישראל כמה שורות מעומק ליבי.

במחשבה שניה אני מוכרחה להודות שתרצה צודקת. מי כמוני יודע איזה כוח יש למילה הכתובה! מי שיכול להעיד על כך הם ילדי מאירים. ילדים שעדיין לא זוחלים אבל קוראים. עדיין לא מדברים אבל קוראים. עדיין לא אוכלים באופן עצמאי אבל… קוראים. בפעם הראשונה שנחשפתי לרעיון הזה התקשיתי להאמין: איך ייתכן שילד שעדיין לא מסוגל לדבר – יוכל ללמוד לקרוא? כיום זה בעיני מובן מאליו. עשרות הילדים המאירים שליווינו מוכיחים שוב ושוב שזה לא רק אפשרי אלא גם טבעי והגיוני. למילה כתובה יש כוח ותוקף שאין לצלילים. היא נחרתת בראש ובלב ונצרבת בזיכרון, ולכן קל יותר לשלוף אותה בשעת הצורך. למען האמת, בעניין הזה ילדים לא מאוד שונים מאיתנו המבוגרים. גם אנחנו זוכרים דברים הרבה יותר טוב אחרי שקראנו או שכתבנו אותם, ולכן יש לכולנו רשימות מכולת על המקרר, תזכורות לימי הולדת בלוח השנה, ודף סיכום עם נקודות עיקריות של החומר לפני בחינה. בכל פעם שאני רואה את הברק בעיניים של ילד שקורא את המילים הראשונות שלו אני מבינה מחדש איזה כוח אדיר טמון במילה הכתובה.

בסופו של דבר המילים שלי, מרוססות בידי תרצה וחבורתה, הגיעו לקירות במקומות שונים בארץ ונגעו בעוד ועוד לבבות. אנשים עצרו, קראו, דמעו, צילמו והעלו לרשתות. בוקר אחד אני מקבלת מהבת שלי תמונה של קיר ברחוב יפו בירושלים, ועליו מילים מוכרות… 'בדיוק יצאתי מרופא השיניים ומה אני רואה פה?' כך כתבה.

וכך הפכתי לחובבת גרפיטי מושבעת, ומאז אני כותבת בכל מקום אפשרי: על הלוח הגדול שמפאר את המטבח שלנו, בקופסת הסנדוויץ’ שהולכת עם הילד לבית הספר, בפתקים קטנים מתחת לכרית ובמחברת הסודות שלנו. אני כותבת את אהבתי, את אמונתי, את ליבי, סומכת על כוחה של המילה הכתובה שיוצאת מן הלב, שתעשה את דרכה לליבם של קרובים ורחוקים. קורה שאני מגיבה למייל באופן ענייני וקצר, ותופסת את עצמי שניה לפני שלוחצת על 'שלח'. לוקח עוד חצי דקה להוסיף כמה מילים חמות ולהפוך את התכתובת לאנושית, אז למה לא?

השבוע שלחתי במייל את ההודעה הבאה: 'לברוך היקר, שמעתי מאמא שאתה ממש רציני ומתאמן כל בוקר. כל הכבוד לך! תמשיך לקרוא בהתמדה יום יום. דרישת שלום!'. ברוך הוא נער בן 14 עם מוגבלות שכלית, שהגיע למאירים לפני שבועות ספורים וכעת עושה את צעדיו הראשונים בקריאה. אחרי יומיים אני מקבלת מההורים של ברוך מייל עם הכותרת 'קצת נחת'. מסתבר שברוך הראה את המכתב לכל האורחים בשבת, ומאז הוא לא מוכן ללכת לבית הספר לפני שהוא עושה תרגילי קריאה.

וכך, עם כל ילד נוסף שהקריאה פותחת לו שער לעולם חדש, אני לומדת להעריך מחדש את המילה הכתובה. מביטה בעשר אצבעותיי,  שמרקדות על המקלדת במהירות המחשבה כמעט, ומודה על הזכות לשלוח את מילותיי על פני המים, ולהשאיר שם גרפיטי קטן של אהבה.