זהו סיפור אמיתי לגמרי, אפילו לא טישטשתי פרטים מזהים.
קקטוס הקטן נמנם לו על אדן החלון שלנו כבר כמה שנים.
הוא היה כזה קטנטן, שחוץ מקוצים כמעט ולא היה לו מה להציע, ולכן אפילו לא טרחנו להשקות אותו.
אומרים שקקטוסים יכולים להסתדר כמעט בלי מים, אז הוא באמת הסתדר: הוא נהיה עוד יותר קטן ומצ'וקמק, מה שעשה לי עוד פחות חשק לטפל בו, עד שכמעט ולא נשאר ממנו כלום.
ואז יום אחד, משום מקום, הסתכלתי עליו בחמלה. הוא היה כזה עלוב וחסר חן, אבל החלטתי לתת לו צ'אנס. התחלתי להשקות את קקטוס הקטן, אבל ממש כל יום, במין מרתון לא הגיוני, בפרץ של רצון טוב לפצות אותו.
שבועיים אחר כך קקטוס הקטן נזכר שיש בו פריחה מקסימה, והחליט להראות אותה גם לנו. ביום בהיר אחד הוא הוציא פרח בודד עם עלי כותרת וורודים ואבקנים צהובים שאי אפשר לא לחייך כשרואים אותם.
אחרי בערך שבוע הפרח נשר, ואז שמנו אותו לייבוש בין הדפים הדקיקים של ספר טלפונים ישן (שפרט לייבוש פרחים מי בכלל פותח אותו). מדי פעם אנחנו פותחים את ספר הטלפונים כדי לחפש בו את הפרח שלנו, כי קקטוס הקטן חזר להיות שותק כמו קודם, אלא שעכשיו כבר כולנו יודעים איזה פרח נהדר שהוא.
זה הסיפור של קקטוס הקטן וגם סיפורם של ילדים מאירים, שמישהו נזכר לתת להם את מה שהם צריכים ואז הם מתחילים להגיב, ואפילו להפתיע.
