חומר למחשבה

כואבת לי הבטן… אני לא רוצה ללכת לבית הספר!

מי לא מכיר את התלונה הזו. אילו רק ידענו איך השתבשו העניינים עד כדי כך שחוויה מאתגרת ומהנה כמו למידה הפכה לעבודה מפרכת! כדי להבין את המנגנון הזה בואו נחזור אל ערש הולדתה של עבודת הפרך – מצרים.

דמיינו לרגע עריץ שרוחץ בדמם של תינוקות, משליך אותם ליאור והופך עם שלם לעבדים ללא זכויות אדם. אתם בטח רואים מול עיניכם צירוף של היטלר וסטאלין, עם מבט רצחני בעיניים.

במציאות זה התחיל לגמרי אחרת. באותו יום שבו נצפה פרעה כשבידיו סל ומגריפה והוא עובד בבנייה היה לו סבר פנים תמים לגמרי. 'בבקשה מכם, עשו עמי היום בטובה', פנה לעם ישראל, והם נענו כמחווה של סולידריות. יום שלם עבדו במרץ, בטוחים שבכך הסיפור יסתיים, אבל בכך הוא רק התחיל: עם רדת הלילה צצו נוגשים מצריים שאמדו את ההספק היומי, והכמות הזו הפכה למכסה קבועה. כך נוצרה לראשונה בהיסטוריה עבודת פרך, מציאות שבה בפה רך ובחיוך חביב אנשים נאלצים לעבוד בניגוד לרצונם, כי הוצב להם רף קשוח שממנו אי אפשר לרדת.

זה קצת מזכיר לי את הדרך שבה אנחנו מזמינים את הילדים לכיתה א'. איך אנחנו מכינים אותם למעבר המרגש מהגן לבית הספר, באיזה ילקוט חדש ומאובזר אנחנו מציידים אותם ובאיזה עיניים לחות ובורקות מלווים אותם ביום הראשון. ואז מגיעים הימים האפורים, ופתאום הילד כבר לא כל כך רוצה ללכת, ובבוקר יש לו כאב בטן לא מוסבר, אבל מאוחר מדי. הילד כבר עלה על המסלול ואין דרך חזרה. מכיתה א' הוא ימשיך לכיתה ב' והלאה, כתינוק הבורח מבית הספר ללא הצלחה.

עבודת פרך היא עבודה נטולת רצון ומוטיבציה, עבודה שמי שעושה אותה לא מאמין בה ולא מעוניין בה. אולי ביום הראשון הוא בחר בה, אבל כבר מזמן הוא הפסיק לרצות בה, והוא ממשיך מכוח האינרציה או מכוח הנוגשים שלא נותנים לו לעצור. תארו לעצמכם שהיינו מצליחים לשמור על החיוך הגדול של היום הראשון לאורך כל הדרך. תארו לעצמכם שכל יום היינו מדליקים ומתדלקים מחדש את המוטיבציה שלהם. תארו לעצמכם שבכיתה שלכם היו יושבים רק ילדים שבחרו להגיע ללימודים.

אתמול קיבלתי מאחד ההורים שבתוכנית שלנו סרטון מרגש, שבו רואים את תמי בת החמש עושה צעד אחד קטן, ואז האח הגדול מרים אותה 'עד השמיים' וכל המשפחה מריעה ומוחאת כפיים. מי שרואה את הסרטון בטוח שזהו הצעד הראשון של תמי, אבל האמת היא שכבר כמה שבועות היא עושה את הצעד הקטן הזה כמה פעמים ביום. אני מצדיעה למשפחה של תמי, שמצליחה לשמר את ההתלהבות וההתרגשות, כדי שהמאמץ הגדול שהילדה משקיעה יבוא מרצון ולא בתחושת 'פרך'.

מעבר למוטיבציה, יש לעבודת פרך עוד מאפיין מעניין. הרמב"ם מגדיר עבודת פרך כ'עבודה שאין לה קיצבה'. לדוגמה: אדון שמצווה על עבדו לעדור תחת הגפנים 'עד שאני אחזור', בלי לציין מתי זה יקרה. גם אם בסופו של דבר האדון יחזור די מהר, העבודה הזו היא עבודת פרך כי לעובד המסכן כל רגע נדמה כנצח.

הזדמן לי להרצות לפני קבוצת תלמידות שלא הכירו אותי ונראו סקרניות ללמוד על הנושא. מיד אחרי שהצגתי את עצמי הורמה אצבע בקהל. אני אוהבת לבנות את השיעור כתשובה לשאלות, אז מיד קפצתי על המציאה ונתתי לתלמידה את רשות הדיבור. השאלה שלה הייתה: מתי ההרצאה מסתיימת?

כמה בנות זעו על הכיסאות במבוכה, אבל אני הרגשתי שהשאלה לא נבעה מחוסר טקט או חוסר עניין אלא מהרצון להקשיב בהנאה ולא לעבוד עבודת פרך. ביקשתי שכל מי שהתשובה על השאלה הזו מקלה עליה להקשיב תרים יד, ואתם יכולים לנחש שכמעט כל הידיים הורמו.

אם נרצה למנוע מהילדים שלנו עבודת פרך, עלינו נמנע מצב שבו ילד מצפה לצלצול הגואל. במקום תירגול ארוך ומייגע אני ממליצה לחלק את הזמן ליחידות של דקה או שתיים, ותמיד להפתיע את הילד ולסיים רגע לפני שסוללה שלו נגמרת. ההכרזה 'סיימנו!' הופכת עבודת פרך סיזיפית למשימה אפשרית ויותר מכך – לאתגר מלהיב.