חומר למחשבה

לפני שעברנו לדירה החדשה ביררתי קצת על השכנים, אבל לא עלה בדעתי לבדוק מה קורה בקומת המסחר. מהר מאוד מאיר גילה שיש שם חנות פיצה, וכך התקבע הנוהג שבכל ראש חודש אנחנו יורדים לטקס פיצה, כאשר אני כמובן מנצלת את ההזדמנות להוראת מושגים מתמטיים כמו חלוקה לחצי, רבע ושמינית.

אתמול שוב חגגנו ראש חודש, אבל כשירדנו לחנות גיליתי ששכחתי את הארנק בבית. החלטתי לנצל את ההזדמנות כדי ללמד את הילד שיעור ראשון במסחר: אין כסף – אין עיסקה. הסברתי לו שאין עלינו כסף והצעתי שננסה לקנות בלי כסף. ניגשנו למוכר הצעיר שעמד בדלפק, כשאני עומדת מאחורי הילד ורומזת עליו באצבע. ליתר ביטחון אמרתי במפורש את המילים הבאות: 'אני רוצה ללמד את מאיר איך קונים פיצה. אתה מסכים לשתף פעולה?'

הבחור הינהן בהבנה ומיד קלטתי שאפשר לסמוך עליו אז המשכתי: 'אין עלי כסף עכשיו. אולי אנחנו יכולים לקנות פיצה בלי לשלם?' הבחור חייך ואמר: 'בשמחה, למה לא?' איך הוא הרס לי את השיעור!!! נעמדתי במהירות מאחורי הילד ועשיתי לו עם האצבע סימן נואש של 'אוי לא, רק זה לא!' ואז במסגרת הסכם שיתוף הפעולה בינינו הבחור תיקן את עצמו ואמר בשפה רפה: 'אה, בעצם לא'. כדי לחזק את המסר פצחתי מיד בנאום הסבר על כך שאי אפשר לקנות בלי לשלם.

אבל השיעור לא הסתיים. אי שם בירכתי החנות, ליד התנור, עמד בעל החנות, צרפתי קשיש וחביב סבר. הוא לא שמע בדיוק את תוכן השיחה אבל קלט שיש איזשהו משא ומתן ליד הדלפק, וקרא לעבר המוכר: 'תן להם, תן להם בלי כסף'.

כך נהרס השיעור על קניה ותשלום, אבל במקום זה הרווחנו שיעור בנדיבות לב. וכשישבנו לנו עם הפיצה בחינם, הרגשתי שהילד שלי מקבל את השיעור הכי חשוב שאי פעם הוא יכול ללמוד, לא רק ביחסי אנוש אלא גם בכלכלה.