נסו לרגע לדמיין אדם שכל החושים שלו הפסיקו לעבוד. הוא לא יכול לראות, לשמוע, למשש, לטעום ולהריח, אבל הרבה מעבר לכך. הוא מאבד את האפשרות לחוות את הסביבה שבה הוא חי! למצב הזה אין שם אחר מלבד… מוות. החיים שלנו תלויים בכך שהמוח יקבל מידע חושי, ואז הוא יפרש את המידע הזה ויארגן אותו כך שיביא לביצוע תגובה מתאימה. כלומר: מערכת החושים היא זו שמספקים למוח את המידע הנחוץ כדי לשרוד וכדי להתפתח, לכן כל כך חשוב שנכיר אותה.
ובכן, בנוסף לחמשת החושים יש בגופנו שתי מערכות תחושה נוספות: תנועה ושיווי משקל (המערכת הווסטיבולרית), והתחושה העמוקה של מנח הגוף והתנועה (פרופריוצפטיבית). כל מערכות החושים קשורות זו לזו ונעזרות זו בזו, לכן למשל יותר קל לשמור על שיווי משקל כשהעיניים פקוחות מאשר בעיניים עצומות. נדמה לנו שאנחנו מרגישים באמצעות האצבעות, הרגליים או הלשון, וזה נכון אבל לא רק. בכל מקום על פני העור שלנו קיימים רצפטורים שקולטים תחושות מהעולם הסובב אותנו, אלא שיש מקומות שבהם אנחנו קולטים יותר מידע ויש מקומות שפחות. אז נניח שאנחנו נוגעים בכוס זכוכית. האצבעות שלנו מתחילות לשגר אל המוח המון מידע על המרקם, הטמפרטורה והצורה של הכוס, והמוח קולט את המידע ומגיב בהתאם.
עכשיו בואו ניכנס לראש של ילד שהמוח שלו פגוע. מה קורה שם?
נניח שהחושים עצמם פועלים אצלו כראוי. זה מצב נדיר, אבל גם אז אנחנו בבעיה: לפעמים הוא לא מקבל את כל המידע, לפעמים הוא מקבל מידע בצורה מוגזמת, או שהוא מפרש את המידע בצורה לא נכונה. עכשיו אנחנו מבינים למה אצל ילדים עם פגיעה מוחית יש לעיתים רבות חוסר ויסות או חוסר איזון תחושתי. זה קורה להם כי המוח לא מצליח לארגן בצורה יעילה את המסרים החושיים שהוא מקבל, ואז נוצרת הפרעה בעיבוד החושי (SPD). יש ילדים שסובלים מרגישות יתר (Sensory Over Responsivity), ואחרים שסובלים מתת רגישות ((Sensory Under Responsivity. ילדים עם סף תחושה גבוה חווים גירויים קטנים בעוצמה רבה יחסית, ואילו ילדים עם סף תחושה נמוך חווים גירוי חזק בעוצמה נמוכה יחסית. מכירים את הילד שבוכה שהרביצו לו בשעה שבקושי נגעו בו? במצב של רגישות יתר המוח ישדר לילד שהדגדוג הלא נעים של מכונת התספורת הוא גירוי חזק ומסוכן, ועכשיו אתם יכולים לדמיין את התגובה של הילד הזה בכל פעם שהמכונה מתקרבת אליו, ולמה לא עוזר שאנחנו מסבירים לו שזה לא כואב.
יתכן שחלק מכם חושבים עכשיו שעדיף כבר תת-רגישות מרגישות-יתר, אבל זה לא בדיוק נכון: ילד עם תת-רגישות יכול לא לשים לב שהפנים שלו דביקות, ולא להבין למה אנחנו מריצים אותו לשטוף פנים. יש ילדים שלא מגיבים לנפילה שאמורה להיות מכאיבה. אולי זה חוסך כמה דמעות, אבל זה לא סיבה לשמחה, כי זו התנהגות לא מותאמת ולפעמים אפילו מסכנת חיים. תגובות כאלה בדרך כלל מעידות על ונובעות מ… סף רגישות נמוך. יש ילדים שגירוי סטנדרטי הוא חזק מדי עבורם, והם מחפשים מפלט ממנו. אחרים מחפשים כל הזמן גרייה חושית, ולכן הם נוגעים בילדים אחרים, נושכים ולועסים כל דבר אפשרי או מוצצים אצבע עד זוב דם. זה עלול לעצבן אותנו המבוגרים, ולגרום לנו לנסות לחנך אותם להתנהגות מנומסת, אבל האמת היא שכל הילדים האלה בעצם מספרים לנו שהמוח שלהם לא מרוצה בתחום התחושה. הוא זקוק ליותר גירוי, או לגירוי שיותר מתאים לו.
ולמה כל זה חשוב לנו?
כי כדי לעזור לילדים האלה אנחנו צריכים לדבר אל המוח שלהם, ואת זה אפשר לעשות בעזרת גירוי מתאים. אנחנו נצטרך למצוא דרך לתת להם גירוי שהם מרגישים וחווים כגירוי. בדיוק כמו שיש 'שעת סיפור', הילדים האלה זקוקים ל'שעת גירוי' כמה פעמים ביום. בזמן הזה ניתן להם באופן מכוון וממוקד רצף של גירויים חושיים, ונדאג לכך שהגירוי יהיה מותאם לצורך שלהם: לא חזק מדי, לא חלש מדי, לא ארוך מדי, לא משעמם מדי. אני קוראת לזה 'אומנות הגירוי', ואין סוף לדברים שיכולים לעזור לנו להיות 'הורים מגרים'. בערכת הגירויים שלכם אתם יכולים לכלול כל מיני דברים מוזרים, למשל: קולקציה מגוונת של ספוגי אמבט ומברשות שיער ונעליים, סקוצ', פייטים מחליפי כיוון, קערות עם מים חמים וקרים, שקית עם הפתעות שצריך לנחש מה בפנים, ואפילו קיסמים ושיפודים (בעדינות בבקשה). לעומת זאת, את דובי הפרווה המפנקים תשמרו לילדים שאין להם פגיעה מוחית.
הדבר המעניין הוא שלפעמים אנחנו רואים אצל אותו ילד חוסר עקביות: בתחומים מסוימים או בזמנים מסוימים יש לו רגישות יתר, ובתחומים או בזמנים אחרים יש לו תת רגישות. לדוגמה: קשה לו לשבת בהסעה כי הוא מרגיש את המנוע רועד מתחתיו (דמיינו את עצמכם ברעידת אדמה), אבל לא מפריע לו להתקלח במים קרים באמצע החורף. אתמול ילד אחד אמר לי שהבגד עוקץ אותו (תחשבו איזה סבל זה לילד שאמור להיות לבוש כל הזמן!) אבל בקושי הרגיש כשלחצתי את היד שלו ממש חזק.
כל התופעות האלה של תת רגישות, יתר רגישות וחוסר איזון, מספרות לנו שהמוח של הילד שלנו זקוק ליותר גירויים, ושאנחנו אלה שיכולים לתת לו את זה במקצועיות ובנדיבות.