בנוסף לחמשת החושים המוכרים, קיימות בגופנו שתי מערכות תחושה נוספות: מערכת התנועה ושיווי המשקל (המערכת הווסטיבולרית), ומערכת התחושה העמוקה של מנח הגוף (המערכת הפרופריוצפטיבית). כל מערכות החושים קשורות ונעזרות זו בזו, לכן למשל קל יותר לשמור על שיווי משקל בעיניים פקוחות מאשר בעיניים עצומות. נדמה לנו שאנחנו מרגישים רק דרך האצבעות, הרגליים או הלשון – וזה אכן נכון, אך לא רק. על פני כל העור שלנו פזורים קולטנים (רצפטורים) שאוספים תחושות מהעולם הסובב אותנו, כאשר באזורים מסוימים קליטת המידע אינטנסיבית יותר מאשר באחרים. לדוגמה, כשאנחנו נוגעים בכוס זכוכית האצבעות שלנו משגרות אל המוח שפע של מידע על המרקם, הטמפרטורה והצורה שלה, והמוח קולט את הנתונים ומגיב בהתאם.
עכשיו בואו ניכנס לראש של ילד שמתמודד עם קושי בתפקוד מוחי. מה בעצם קורה שם?
גם אם נניח שהחושים עצמם פועלים אצלו כראוי (מצב נדיר כשלעצמו), עדיין ניצב בפניו אתגר: לפעמים המידע שמגיע אל המוח הוא חסר, לפעמים הוא מוגזם, ולעיתים המוח פשוט מפרש אותו בצורה שגויה. זה מסביר מדוע ילדים עם פגיעה מוחית חווים לעיתים קרובות חוסר ויסות או חוסר איזון תחושתי. המוח שלהם מתקשה לארגן ביעילות את המסרים החושיים הנכנסים, מה שמוביל להפרעה בעיבוד החושי (SPD).
ילדים אלה מתחלקים לרוב לשני קצוות עיקריים: אלו הסובלים מרגישות-יתר (Sensory Over Responsivity), ואלו הסובלים מתת-רגישות (Sensory Under Responsivity). ילדים עם סף תחושה נמוך חווים גירויים קלים בעוצמה רבה, ואילו ילדים עם סף תחושה גבוה יחוו גירוי חזק בעוצמה חלשה בלבד.
מכירים את הילד שפורץ בבכי וטוען שהרביצו לו, למרות שבקושי נגעו בו? במצב של רגישות-יתר, המוח ישדר לילד שהדגדוג הלא-נעים של מכונת התספורת הוא בעצם גירוי חזק ומסוכן. עכשיו אפשר להבין את התגובה שלו בכל פעם שהמכונה מתקרבת, למרות שהסברנו שזה לא כואב.
יתכן שחלק מכם חושבים עכשיו שקל יותר לחיות עם תת-רגישות מאשר עם רגישות-יתר, אבל האמת היא שזה לא בהכרח נכון: ילד עם תת-רגישות עלול לצאת מהבית כשהפנים או הידיים שלו דביקות, או לא להגיב לנפילה שאמורה להיות מכאיבה. אולי באותו רגע זה חוסך כמה דמעות, אבל אין כאן סיבה לשמחה. זו התנהגות לא מותאמת ולפעמים אפילו מסכנת חיים. תגובות כאלה בדרך כלל מעידות בדרך כלל על סף רגישות גבוה. בעוד יש ילדים שגירוי סטנדרטי מציף אותם והם מחפשים ממנו מפלט, יש את אלו שמחפשים כל הזמן גרייה חושית: הם נוגעים בילדים אחרים, נושכים ולועסים כל דבר אפשרי או מוצצים אצבע עד זוב דם. זה עלול לעצבן אותנו המבוגרים, ולגרום לנו לנסות לחנך אותם להתנהגות "מנומסת", אך האמת היא שהילדים האלה בעצם מספרים לנו שהמוח שלהם לא מסופק בתחום התחושה. הוא זקוק ליותר גירוי, או לגירוי שיותר מתאים לו.
כדי לעזור לילדים האלה אנחנו צריכים "לדבר" אל המוח שלהם, ואת זה אפשר לעשות בעזרת גירוי מותאם. המשימה שלנו היא למצוא דרך לתת להם גירוי שהם אכן יחוו וירגישו ככזה. בדיוק כמו שיש 'שעת סיפור', הילדים הללו זקוקים ל'שעת גירוי' כמה פעמים ביום. בזמן הזה ניתן להם באופן מכוון וממוקד רצף של גירויים חושיים, ונדאג לכך שהגירוי יהיה מדויק לצרכים שלהם: לא חזק מדי, לא חלש מדי, לא ארוך מדי ולא משעמם מדי.
אני קוראת לזה 'אומנות הגירוי'. ברגע שתתחילו לחשוב בראש הזה, תגלו שאין-סוף לדברים שיכולים לעזור לנו להיות 'הורים מגרים' (במובן החיובי!). בערכת הגירויים שלכם תוכלו לכלול מגוון פריטים לא שגרתיים, למשל: קולקציה מגוונת של ספוגי אמבט, מברשות שיער ונעליים, חתיכות סקוצ', בדי פייטים מחליפי כיוון, קוביות קרח, "שקית הפתעות" שצריך לנחש מה יש בתוכה רק בעזרת מישוש, ואפילו קיסמים ושיפודים (בעדינות, בבקשה). את דובי הפרווה המפנקים, לעומת זאת, אפשר להשאיר לקישוט על המדף.
הדבר המעניין (והמאתגר) הוא שלפעמים אנחנו נתקלים בחוסר עקביות אצל אותו ילד ממש: בתחומים או בזמנים מסוימים הוא יפגין רגישות-יתר, ובאחרים יגלה תת-רגישות. כך לדוגמה, ייתכן שקשה לו לשבת בהסעה כי הוא מרגיש את המנוע רועד מתחתיו (דמיינו שאתם יושבים בתוך רעידת אדמה קטנה), אבל לא יפריע לו להתקלח במים קרים באמצע החורף. אתמול ילד אחד אמר לי שהבגד עוקץ אותו (תחשבו איזה סבל זה לילד שאמור להיות לבוש רוב שעות היממה!), אבל זהו בדיוק אותו הילד שבקושי הרגיש שלחצתי את ידו בחוזקה.
התופעות האלה של תת רגישות, יתר רגישות וחוסר איזון, מתלכדות למסר אחד: המוח של הילד שלנו זקוק לגירויי תחושה מותאמים, ואנחנו אלה שיכולים להעניק לו אותם במקצועיות ובנדיבות.
