הדבר הראשון שכל אמא רוצה לתת לילד שלה הוא הגנה. בכל פעם שסכנה מתקרבת אנחנו פורשות את ידינו סביב הילד כמעט באינסטינקט, מתוך רצון לשמור על הגוזל שלנו מכל משמר. כשמדובר בילדים עם פגיעה מוחית או כל אתגר התפתחותי אחר, הצורך שלהם בהגנה אפילו גדול יותר, אבל גם הסכנה גדולה יותר.
כן, הבנתם נכון: הילדים שלנו, ילדים שלא יכולים לעזור לעצמם, ילדים שלא יכולים לעשות רע לאף אחד, ילדים שגם ככה לא קל להם בעולם, הילדים האלה חשופים לסכנה: מספר הפגיעות בילדים כאלה גדול ממספר הפגיעות בילדים רגילים.
אני יודעת, משהו בכם מתקומם עכשיו ולא מאמין: איך יכול להיות שמישהו ירצה לפגוע בנשמה כל כך טהורה? איך יכול להיות שאדם ייגע לרעה בילד חסר ישע? אז צר לי אבל אלה העובדות. ילדים פגועים הם מטרה נוחה, ויותר מזה: פוגעים מזהים את הילד שלא יכול להגן על עצמו ודווקא בו הם פוגעים.
כן, זה נורא. גם אני בוכה עכשיו כשאני כותבת את זה, אבל זו המציאות. אנשים רעים או חולים, לא חשוב לנו בכלל מה ההגדרה, אנשים כאלה פוגעים בחוסים בבתי אבות, בבתי חולים לחולי נפש, בילדים שמרותקים למכשירים, וגם בילדים פגועי מוח.
הכי עצוב בעולם והכי מפחיד בעולם.
כי כשאנחנו שולחות את הילד שלנו בבוקר, טהור ונקי, אנחנו רוצות לקבל אותו בערב טהור ונקי. אבל בדרך הוא פוגש מלווה, נהג, אנשי צוות ומי יודע מה קורה לו, והעובדות הן שרוב הפגיעות לא מתבצעות על ידי איש זר ברחוב, כמו שפעם חשבנו, אלא על ידי אדם שהילד מכיר ופוגש בתדירות גבוהה.
אז מה אנחנו יכולות לעשות כדי לשמור על האוצרות שלנו?
התשובה הראשונה שלי היא להתפלל להשגחה עליונה. אנחנו לא יכולות להצמיד להם צ'יפ, ולשכור חברת אבטחה אישית, או להיצמד אליהם כל היום, אבל התפילות שלנו הולכות איתם לכל מקום.
מעבר לכך, במישור ההשתדלות שלנו, יש כמה כלים פרקטיים. ניסיתי על קצה המזלג לפרט כמה מהם, שאפשר ליישם עם הילדים שלנו:
- להיות נוכחים כמה שאפשר. להפתיע את הצוות בביקור נחמד ולא צפוי, להחליף כמה מילים עם המלווה, להתקשר לסייעת ולשמוע איך היה. כדאי שהאנשים שבאים במגע עם הילד שלנו ידעו שאנחנו שם.
- לחנך את הילד לכך שהגוף שלו שייך לו. לבקש רשות לפני שמקנחים לו את האף, מחליפים לו טיטול או עושים כל פעולה נצרכת אחרת בגוף שלו. לעודד אותו להתנגד לכך שמישהו נוגע בגופו בלי רשות, כולל נשיקה ספונטנית וטבעית מדוד חביב.
- להרגיל את הילדים לספר חוויות של כל מה שקרה להם בזמן שלא נפגשנו. אחת הדרכים הטובות לעשות את זה היא להדגים. כשילד חוזר מהגן אנחנו יכולים לספר לו מה עשינו במשך הבוקר, ואז לנסות לשמוע ממנו מה קרה בגן.
- ללמד את הילד את שמות לכל האברים שלו. אני יודעת שבבתים רבים זה לא מקובל, אבל הניסיון מלמד אותנו שילד שיודע את השם של האברים הפרטיים והצנועים שלו, הסיכויים שלו להיפגע פוחתים.
- לעודד את הילד לצעוק 'לא' אם מישהו נוגע בו באופן שגורם לו אי נוחות, ואפילו אם זה חבר בגן שסתם דוחף אותו במגלשה.
יש עוד דרכים, אבל נראה לי שהדבר החשוב ביותר הוא להעניק לילד מוגנות רגשית. להעביר לו במילים ובמעשים את התחושה שאנחנו שם בשבילו. להקשיב לו, להאמין לו, לתת לו תחושה שלא נכעס עליו ולא נאשים אותו אם יספר לנו משהו רע, ולהמשיך להתפלל כי זה הדבר היחיד שבאמת יכול להועיל.
