חומר למחשבה

לפני ראש השנה החלטתי לקבל על עצמי משהו גדול. משהו משמעותי שנוגע לתפקיד הגדול שקיבלתי – להיות אם בישראל.
שאלתי את עצמי מה יכול לתרום באופן מהותי ולשפר את עבודת הקודש שלי.
ישבתי עם עצמי קצת בשקט ואז זה עלה בבהירות מפתיעה, וידעתי בדיוק מה עלי לשנות.
רק שתי מילים.
שתי מילים קטנות, שתמיד נאמרות בתום לב ומכל הלב.
שתי מילים הכי ותמימות, שבורחות לי מהפה עוד לפני שבכלל חשבתי.
שתי מילים מיותרות, שאם רק הייתי מצליחה לעצור את עצמי ולא לומר אותן, היה לילד שלי הרבה יותר קל בחיים.
שתי מילים כל כך לא במקום, שעדיין לא נולד הילד שהן עושות לו טוב.
שתי מילים והן: עוד פעם.
ואז שוב: עוד פעם.
כמה פשוט לומר, כמה קשה לא לומר.
כי עבורי זו תחינה ושמחה ורצון חזק לדרבן את הילד.
ובאוזניים שלו זה נשמע לגמרי אחרת. הילד שלי לומד שאף פעם אני לא אהיה שבעה. ואם הוא יצליח לעשות משהו בפעם הראשונה – הוא לעולם לא יצא מזה. תמיד אני ארצה ממנו עוד.
אז אולי כדאי לו לוותר מלכתחילה.
חכם הילד שלי, חכם וצודק.
אני מנסה להחליף תפקידים ומדמיינת את הסיטואציות האלה:
עשיתי שמיניות באוויר כדי להגיע לשבת מוקדם (וזו שבת חורפית!) ואז בעלי מגיב כמו מלאך טוב: עוד פעם…
אני יוצאת מגדרי ומכינה ארוחה ממש מפנקת, והילדים מחמיאים לי: עוד פעם…
אני מארגנת את האופניים והעגלות בלובי של הבניין, והשכנה עוברת ומפרגנת לי: עוד פעם…
עם כאלה מחמאות, מי רוצה בכלל לעשות משהו? במקרים כאלה באמת 'שב ואל תעשה – עדיף'.
כל זה היה בערב ראש השנה. כשעשיתי תשליך ניערתי מעצמי גם את הנטייה שלי ל'עוד פעם'.
ואם אתם שואלים מה קרה מאז, התשובה היא שכמו כל הקבלות הטובות, לפעמים אני זוכרת יותר ולפעמים פחות, אבל לפחות מנסה וגם זה חשוב.