בוקר בהיר בין גשם לגשם. פתחנו את החלון וגילינו את העץ הירוק והיפהפה שבדרך כלל משרת אותנו כווילון טבעי, עומד מולנו ערום לגמרי. הענפים החשופים שלו פנו אלינו כמו זרועות פשוטות בתחינה לעזרה, ומעט העלים שנשארו היו כל כך יבשים, עד שהיה ברור שזו רק שאלה של זמן עד שגם הם ינשרו. הקטנה שלי כמעט בכתה: 'תראי מה קרה לעץ שלנו!'. ירדנו לחצר, ושם לימדתי אותה את אחד השיעורים הכי חשובים לחיים: סיפרתי לה שמה שאנחנו רואים על פני השטח הוא תמיד רק חלק מהסיפור, ושהחלק האחר והמשמעותי ביותר מסתתר לו עמוק באדמה. חפרנו קצת סביב העץ ונגענו בשורשים. נכון, אולי זה לא הצד הכי יפה של הצמח אבל בלעדיו כל השאר לא היה.
את השיעור הזה אני מזכירה לעצמי ולהורים כשאנחנו מנסים להעריך תהליכי למידה. כולנו מבחינים בקלות בעלים ובפירות: כשהילד הולך, מדבר, קורא או מביא ציון טוב במבחן – זו הוכחת ידע שאין עליה עוררין. אבל מה עם החלקים הנסתרים? האם אנחנו יודעים לזהות את השורשים הצנועים, שעושים את עבודתם בשקט, כשהם טמונים עמוק עמוק באדמה?
אתמול לוויתי את אימו של דוד ב'מסע שורשים' מהסוג הזה. דוד לומד בכיתה ב' ואובחן כלוקה בדיסלקציה, ולפני שלושה חודשים הצטרף ל'מאירים'. במבט שרואה עלים ופירות, דוד קורא כעת רק 20 מילים, ובתעודה הציונים שלו עדיין נמוכים. אבל אם נסתכל על הסיפור במבט שרואה שורשים, נבחין בכמה תהליכים מהפכניים שהתרחשו אצלו בחודשים האחרונים:
- דוד למד שלמידה היא כיף ולא עונש או סיוט.
- דוד גילה שאמא שלו היא מקור ידע ומורה נפלאה.
- דוד האריך את משך הקשב והריכוז שלו מחצי שנייה לחצי דקה.
- דוד יודע שלכל דבר בעולם יש ייצוג גרפי, זאת המילה.
- דוד סקרן לפענח את המילים כדי להבין מה משמעותן.
- דוד חווה הצלחה 20 פעם.
- דוד מעוניין לחוות הצלחות נוספות.
- והכי חשוב: דוד התחיל להפעיל את המוח שלו בצורה יעילה, יצר כמות אדירה של סינפסות בין תאים שעד עכשיו שכבו בבוידעם בלי שימוש, הפך לילד ערני, ולא פלא שגם שיפר את ההיגוי שלו.
תסכימו איתי שאלה שיעורים יקרים מפז, למרות שבתעודה רשמית אין סעיף שמתייחס אליהם. כרגע העדות היחידה להתקדמות של דוד היא העיניים הבורקות שלו והעובדה שהוא ממש מבקש עוד שיעורים, ונצטרך להסתפק בכך עד שנראה את הניצנים הראשונים.
האם אפשר לשנות את המצב, ולתת לילדים תעודה שמשקפת את התהליך שמתחת לפני השטח? כנראה שלא. אלו דברים שאין להם ציון, ושמסגרת לימודים סטנדרטית לא יכולה להבחין בהם בשלב הזה, וכמו בצמח, השורשים היו ויהיו טמונים בעומק האדמה. רק תשיעית אחת מהקרחון בולטת מעל פני המים, ובאופן טבעי היא זו שמושכת את תשומת הלב.
אולי זה אחד התפקידים הכי חשובים שלנו כהורים ((כאילו שחסרים לנו תפקידים חשובים!) בואו נלמד את הילד לשים פוקוס על מה שמתחת למים, ולחגוג מכל הלב כל שלב בתהליך. אין לי ספק, שאם לאורך חודשי ואולי אפילו שנות החורף, כשהילד שלנו נראה כמו עץ בשלכת, אנחנו נמשיך לזכור ולטפח את השורשים שלו – בסופו של דבר יבוא יום ונקטוף את הפירות.
3 תגובות
תיאור מדויק של העץ שליד החלון שלי אבל גם של הצמחים שאני מגדלת. תודה על שהארת לי את הנקודות הקטנות שכל כך מהר אפשר לפספס.
קראתי את הפוסט הזה לפני שנה ועדיין לא הבנתי כמה זה נכון. עכשיו שאנחנו במאירים אני רואה כמה חשוב לתת אמון בתהליך, ולזכור לאורך כל החורף שבסוף גם הענפים הערומים יביאו פירות. היום אני לומדת לתת פידבק לילד לא רק כשהוא מביא את התוצר הסופי, אלא כשהוא מביא את עצמו ללמידה. מעולם לא חשבתי שזה ראוי בכלל לציון!
מדהים כמה הרגילו אותנו לגישה שרואה רק תוצאות סופיות ומדידות. אני מרגישה שעוד לפני הילדים, זה עבודה שלנו ההורים קצת לרכך את הגישה הזו כלפי עצמנו וכלפי העולם. וכאשר באמת ניתן מקום וכבוד לתהליך ולדרך ולהתקדמויות זעירות ולא נוצצות – נראה אור נוסף כשנתבונן בהתפתחות של הילדים שלנו.
תודה על תוכן מדהים ומעורר מחשבה והשראה!