חומר למחשבה

באנו לגרש חושך נורא ורוע שאין כמוהו ואין מילים שיוכלו לתאר אותו. כבר חודשיים שאנחנו נלחמים בו בחרבות ברזל, בדמם של אנשים, משפחות וקהילות, בכמויות אדירות של אש וגופרית, בתהילים ובתפילין, בהפרשת חלה, בביקור חולים ובהתנדבות בקטיף, ובעוד אינספור מיזמים פרטיים מלאי אור.

כעת, אחרי 66 ימים, ברור לכולנו שבחזית הזו לא מנצחים בקרב קצר ונועז, אלא במערכה ארוכה שאיש עדיין לא יודע מתי תסתיים וסופה לא נראה באופק, והעובדה הזו דורשת מאיתנו חשיבה והיערכות. זוכרים את מוצאי שמחת תורה? את ההלם, השבר, הטלטלה, האדרנלין ופרץ ההתנדבות האדיר? היום, חודשיים אחרי, אנחנו כבר פחות מגוייסים.

הילדים שמשתעממים בלובי של מלון ללא מסגרת ושיגרה זקוקים לתשומת לב לא פחות מאשר לפני חודשיים, אבל ההתלהבות שלנו שככה. המשפחות שאיבדו את יקיריהן דואגות יותר ויותר, אבל אחרי כל כך הרבה שמות, הלב שלנו קצת התחספס והדמעות פחתו. החיילים בעזה זקוקים לרחמי שמים כל יום מחדש, אבל ההרגל עושה את שלו: הוא מרדים, הוא מעייף, הוא שוחק. וכאן בדיוק המבחן שלנו, כי חוסן אמיתי לא נבחן בתנופה הראשונית אלא ביכולת לשמר ולתחזק פעולות מיטיבות לאורך זמן.

זה נכון גם בחזית שלנו כהורים מאירים. לכל אחד מאיתנו היה רגע של התגייסות, רגע שבו דלינו מתוכנו כוחות אדירים ויצאנו למסע בתנופה גדולה. עם הכוחות האלה התחלנו להזיז הרים, למדנו דרכי פעולה, עשינו גדולות ונצורות ובאמת ראינו שינוי לטובה, אבל זה עדיין לא מספיק כדי להביא לניצחון. עם הזמן אנחנו מתעייפים, וזה טבעי. האור בקצה המנהרה עדיין רחוק, ואנחנו קולטים שלפנינו דרך ארוכה.

נרות חנוכה מזכירים לנו שאת החושך לא מנצחים באבוקה גדולה וחד פעמית, אלא בנרות קטנים אבל נחושים. יום. ועוד יום. ועוד יום. אותה שלהבת יחידה שדלקה בחלוננו ביום הראשון היא תחילתו של תהליך עקבי ונחוש, שמוסיף והולך עד לניצחון השלם.