ילדים זה שמחה, אבל מתישהו הילדים גדלים והשמחה לא תמיד גדלה יחד איתם. אם תרפרפו באלבום התמונות של הילד או הילדה שלכם תראו איך החיוך הגדול עם שיני החלב מתחלף בכל מיני פרצופים שמנסים להיראות כמו חיוך אבל הם לא.
וזה כואב לנו. כמה חלמנו שהילדים שלנו יהיו מאושרים, ומה אנחנו לא עושים בשביל שזה יקרה. אנחנו שופכים עליהם את כל המשאבים שלנו: כסף, זמן, אנרגיות. תיכנסו לרגע לחדר של הנסיך שלכם ותראו איך הוא מוקף בצעצועים, ספרים, בגדים, דובונים ובלי סוף פריטים שמבטאים את הרצון שלנו לעשות אותו מאושר.
אבל מד האושר ממשיך לרדת ביחס הפוך לנתינה שלנו, וזה יותר מרמז לכך שאנחנו לא בכיוון. אז מה כן? איך ניתן לילדים שלנו את הדבר הקיומי ביותר – שמחת חיים?
את הסוד למדתי הבוקר, כשאמא של אתי התקשרה אלי נפעמת עם הבשורה שאתי שלה מצאה את קו האמצע. קו האמצע הוא קו אנכי דימיוני שעובר לאורך הגוף, ומאפשר לאדם להפעיל את שני צידי הגוף באופן סימטרי. כשהמוח פגוע, לפעמים גם התפיסה של קו האמצע לא קיימת, ויש לכך השלכות על הרבה פעילויות כמו אחיזת צעצוע, זחילה ועוד. 'גידלתי שבעה ילדים, ואף פעם לא ידעתי שיש דבר כזה קו אמצע', אומרת לי אמא של אתי. הילדים הקודמים שלה פשוט נולדו עם זה באופן טבעי, ואף אחד לא חגג כשהם הושיטו שתי ידיים שמנמנות ותפסו את הבקבוק. התובנה של אמא של אתי הייתה מכוננת: 'דווקא הילדה עם הפגיעה המוחית, נותנת לי עוד ועוד סיבות לשמוח'.
כדי לפצח את סוד השמחה הזו בואו נדמיין שני מיכלים. האחד מלא בכל מה שמובן מאליו, והשני מיועד לכל מה שלא מובן מאליו. ככל שנעביר יותר דברים מהמובן מאליו אל הלא מובן מאליו, כך יהיו לנו יותר סיבות לשמוח. הילד מצא את קו האמצע? מצליח להחזיק עיפרון? למד לדבר? הורים שעבור הילד שלהם זה לא מובן מאליו יכולים לתת לנו הרבה סיבות לשמחה.
את היכולת להעלות את מפלס השמחה אנחנו יכולים להעביר לילדים באמצעות מודלינג, ובעברית פשוטה: דוגמה אישית. באופן טבעי הילדים נושמים אותנו, שומעים את הקיטורים הקטנים, בחורף על המזגן שלא עובד, בקיץ על המזגן שלא עובד, ותמיד גם על האוטובוס שלא הגיע.
ילדים הם תלמידים חרוצים, והם קולטים אותנו גם כשנראה שהם שקועים בשינה או בספר. בלי שנתכוון, אנחנו מעבירים להם את המסר שהפוקוס הוא תמיד על מה שאין: אין לי זמן, אין לי כוח, אין לי חשק. כשילד מביא הביתה מבחן עם ציון 80% אנחנו מיד בודקים איפה ה- 20 החסרים.
אם אנחנו רוצים ילדים מאושרים, אנחנו צריכים קודם כל להיות מאושרים ואחר כך גם לשתף את הילדים באושר הזה שלנו ושלהם.
בתור תרגיל אני מציעה שבערב לפני השינה נערוך 'ספירת מלאי' של רגעי אושר: רגעים יפים שהיו לנו באופן אישי עם ובלי קשר לילדים. לדוגמה: היום נפל לי הארנק ברחוב ומישהו רץ אחרי והחזיר לי. תקשיבו לרוח ששורקת בחוץ, טוב שיש לנו מזגן. הבוקר כשהלכת לגן הסתכלתי עלייך מהחלון ושמחתי שיש לי אותך. כשאנחנו משחזרים את הרגעים האלה אנחנו מלמדים את הילדים להעריך את המובן מאליו, ולהיות שמחים בו כי הוא לא מובן מאליו.
התרגיל הזה עובד נפלא כשעושים אותו בזמן רגוע, אבל לא כמניפולציה. אם הילד שלך לא רוצה את הסנדוויץ' ואת תזכירי לו שבשואה אכלו קליפות של תפוחי אדמה זה לא יעשה אותו שמח. אבל אם בערב תספרי כמה טעים היה לך הכריך עם הגבינה והירקות, יש סיכוי שהילד יבין שזו סיבה טובה לשמוח, ובכל מקרה זו דרך נעימה לסיים את היום ולהתחיל לילה של חלומות נעימים.
5 תגובות
ילדים זה שמחה אבל גם כאב ראש לא קטן.
בחירה שלנו אם להסתכל על הקושי או היופי,
ועם ילדים מיוחדים זו בחירה עוד יותר מיוחדת.
אני קוראת את הפוסט הזה בערך פעם בשבוע
כדי להיזכר על מה לשים פוקוס ומה לשים בצד.
ריגשת אותי עמליה. אני בטוחה שככל שתמשיכי ב'ספירת המלאי' כך תראי יותר ויותר את היופי ואז הבחירה תהיה קלה יותר.
ברוך השם יש לי ילד תסמונת דאון והרגשתי ממש הדדיות בנושא להודות על מילה קטנה שהוא אומר וכו'
מה רבו מעשיך השם
רגשת אותי אז קודם כל לאחר שנה שביתי נולדה ידענו להודות על החיוך שלה
לא ברור מאליו החן שה שלח אתה בעיניי זה מתנה היא ממגנטת אליה את כל המתנדבות
ברכה שלא מובנת מאליה ואני משתדלת לשחזר לעצמי את הדברים הטובים למרות הקושי
הכרוך בכך זה נותן המון כח !!!
איזה מעגל מלא קסם: ראיית הטוב שלך משתקפת בחיוך של הילדה, וזה חוזר אלייך ונותן כוח לחייך אליה עוד ועוד.