הדבר הראשון שראיתי היה שהיא עקומה ומאובקת. אחר כך שמתי לב שלמעלה היא קצת שבורה. ובכל זאת משהו לא נתן לי להשאיר אותה על הגדר שליד פח האשפה. חיכיתי כמה דקות עד שהאוטובוס בתחנה הסמוכה יחלוף, התפללתי שאף אחד מהילדים שלי לא יעבור במקרה, ובתנועה מהירה החלקתי את החנוכיה לשקית עם הלחם והחלב מהסופר.
כשהיינו יחד רק שתינו בבית התחלנו לדבר. שאלתי אותה מי חיטב אותה כל כך בעדינות, מי הדליק בה ואיפה, מי הציב אותה בחלון ומי החביא אותה ממי. שאלתי אותה כמה שנים היא כבר לא בשימוש, מה היא עושה על הגדר ליד פח האשפה, ואיך היא הרגישה שם, כשלועה של מכונית הזבל עומד להיפער ולבלוע אותה אל קירבו.
מאז אנחנו מדליקים אותה כל שנה. נכון, יש יפות ממנה, חדשות ממנה ויוקרתיות ממנה, אבל אנחנו אוהבים אותה בלי תנאי, כמו שהיא. ומול הנרות הדולקים אני מבקשת על הילד שלי ועל כל הילדים שעל הגדר, בשולי הדרכים, קצת מאובקים ועקומים ושבורים.
לפני חודש הראיתי אותה לסוחר עתיקות, ומסתבר שיש אנשים שיודעים להעריך דווקא חנוכיות שכאלה. צריך כנראה ידע ועין של מומחה כדי לראות את היופי שבחנוכיה עתיקה, לא כל אחד בר מזל כדי לגלות את האוצר שמתחת לגשר.
"אז אתם מוכרים?" שאל האיש, ובלי לחשוב פעמיים אמרנו לו שלא. אמרנו עוד כמה דברים לא ברורים על זה ש'אנחנו לא יכולים לעשות לה את זה' וש'יש דברים יקרים יותר מכסף' וש'אף אחד לא יראה את היופי שלה כמונו'.
סוחר העתיקות משך בכתפיו והלך לדרכו, ואנחנו התחלנו למרק את החנוכיה לקראת היום הגדול שלה. ידענו שלא נוכל להסביר לו את זה, אבל יש לנו ילד מאיר בדיוק כמוה. יש מי שרואה את האבק, או את החלק העקום, יש אפילו מי שמניח אותו בצד על הגדר, אבל הילד-חנוכיה שלנו הוא שלנו לגמרי, ממש כפי שהוא, ויש לו אור מיוחד משלו, אור שאין דומה לו.
