הייתי בכיתה ד’ כשחבורת הבנות המוכשרות של הכיתה החליטה להמחיז את המדרש המפורסם על ריב ההרים. בצניעות אציין שהורשיתי להצטרף לאותה חבורה מוצלחת של בנות שניחנו בכל מה שצריך כדי להצליח בחיי בית הספר, החל בקסם אישי וכלה בציונים גבוהים. חילקנו בינינו את התפקידים: כתיבה, המחזה, ביום, תפאורה ותחפושות. מספר ההרים היה בדיוק כמספר בנות החבורה, ובתפקיד הראשי של הר סיני זכתה מלכת הכיתה, למרות שהיא הייתה יותר גבוהה מכולנו, ונאלצה ממש להתכופף כדי להיכנס לתפקיד.
אף אחת מאיתנו לא הקדישה יותר מדי מחשבה לילדה הנמוכה אי שם בשולי הכיתה. טובה (שם בדוי) הייתה ילדה נמוכה ומונמכת מכל בחינה אפשרית: פיזית, קוגניטיבית וחברתית.
אילו הייתה נולדת 30 שנה מאוחר יותר, מן הסתם היא הייתה מאובחנת באיזשהו מקום על הרצף ו/או עם בעיות קשב וריכוז, אבל בשנות ה-80 היא נאלצה להסתפק באבחון הלא רשמי של 'עצלנית'. טובה ביקשה להיות עוד הר בהצגה שלנו, אבל היא עשתה את זה בשפה כל כך רפה, כך שהיה ברור שילדה כזו לא יכולה להיות הר, ובטח שלא הר סיני.
איזה עולם הפוך! הרי זה בדיוק מה שהיה הר סיני: צחיח וגמלוני, נטול חן וחסר ביטחון עצמי. אחד כזה שאפילו לא מתיימר לחלום שהתורה תינתן עליו!
בשבוע שעבר פגשתי את טובה. אני לא יודעת אם היציאה ממסגרת בית הספר היא זו שפתחה לפניה עולם אחר, או שהחיים עצמם הם שזקפו את קומתה והפכו אותה לאישיות מרשימה. בכל מקרה, טובה הבוגרת שראיתי ללא ספק אישה מרשימה ופורחת, ממש כמו הר סיני בשעת מתן תורה. באותה שעה הבנתי שנותן התורה בחר בה, למרות ואולי דווקא בגלל שהיא כזו נמוכה.
2 תגובות
מרגש מאוד. פותח לי זווית חדשה לגבי הילד שלי ואני מסתכלת עליו עכשיו במבט אחר
התיאור בהתחלה עשתה לי ממש עצוב, ואיך ההשוואה להר סיני מאירה את אותם אנשים וילדים באור אחר! תודה על זה