ככל שחנוכה מתקרב, היומן הולך ונתפס בערבי לביבות שמהם איש בל ייעדר: בלילה הראשון זה אצל ההורים בצפון, למחרת אצל החמות בדרום, ובין לבין אצל הגיסות במרכז. התפריט כבר מזמן חרג מההגדרה של 'ערב לביבות' ולתוכנייה נוספו משחקי חברה לרמות גיל שונות.
מפגש משפחתי מהסוג הזה אמור להיות אירוע מחזק ומחבק, שממנו יוצאים עם כוחות מחודשים להתמודדות היומיומית. אבל כשברקע יש ילד עם צרכים מיוחדים, הזדמנויות כאלה מציפות לא פעם מתחים ורגישויות. במפגשים מהסוג הזה, רוב הילדים מתנהלים באופן פחות טוב מהרגיל ובלי להתכוון הורסים את הערב. האם זה חוק מרפי? או שזו תוצאה של הכוננות המוגברת שסביב האירוע? או שבכלל זו כמות הסוכר הלא פרופורציונית שמשפיעה עליהם?
כך או כך, מפגש משפחתי הוא עוד מפגש שלנו עם אתגרי היום יום, אבל הפעם מול עיניה של המשפחה המורחבת. עבור הורים רבים זו חוויה מביכה ומלחיצה. יש כאלה שמעדיפים להימנע מהקונפליקט ולהשאיר את הילד בבית במקום לראות אותו יושב לבדו בפינה כשכל בני הדודים שלו צוחקים יחד. אחרים מגיעים בכוננות ספיגה, מקבלים בשתיקה את ההערות שנאמרות בקול ואת הביקורת במבט העיניים.
אבל זה לא חייב להיות כך. אני מאמינה שהמשפחה המורחבת מעצבת את היחס אל הילד המיוחד על פי השדר שלנו. אם אנחנו ההורים גאים בילד, המשפחה תלמד להעריך אותו. אם אנחנו מכבדים אותו המשפחה תתחשב בצרכיו. אם אנחנו נהנים ממנו המשפחה תראה את היופי שלו. אם אנחנו מציינים התקדמויות קטנות המשפחה תראה את ההישגים שלו.
את השיעור הראשון שלי בנושא הזה קיבלתי עוד לפני שבעצמי נכנסתי למועדון האימהות לילדים עם אתגר. זה היה באירוע בר מצוה באולם מפואר, כשילד משך במפה ושמונה כוסות זכוכית על רגל קרסו בבת אחת כשלצידן צלחות פורצלן מלאות שניצלים ואורז. הילד צפה במתרחש בסקרנות ולא הבין את גודל האירוע, ולצידו עמדה אמא שלו הגיבורה. היא לא הסמיקה ולא גערה בו ולא שלפה את האבחון האחרון שלו. היא לא מלמלה 'סליחה' ולא נכנסה לפאניקה ולא ברחה מהאולם. היא לא שמעה את המלמולים השקטים 'למה מביאים ילד כזה לבר מצוה'. היא עמדה לצידו של הילד במלוא מובן המילה, זוכרת שזו המתנה והמשימה שהיא קיבלה, יודעת כמה מאמץ היא השקיעה עד שהילד הזה יוכל ללכת, להושיט יד ולמשוך במפה, ומקווה שעד האירוע הבא הוא יהיה במקום טוב יותר.
בעודנו מכינים את הלביבות והלבבות למפגשי חנוכה, אנחנו יכולים לזקוף קומה ולראות את הילדים שלנו, שלמים ומאירים כפי שהם.
תגובה אחת
באת לי בדיוק בזמן עם הפוסט הזה. כבר שלוש שנים אני מתחמקת מאירועים משפחתיים בגלל התגובות מסביב. נתת לי אומץ ומקווה שהשנה אני אצליח לעמוד שם כמו אמא לביאה (כמעט כתבתי אמא לביבה:)